פסק-דין בתיק ע"א 16474-07-11

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת דורית קוברסקי), בת.א. 162486/09, שניתן ביום 06.06.11, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים נגד המערערת לתשלום תגמולי ביטוח חיים, והמערערת חויבה לשלם למשיבים סך של 139,904 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית מיום 1.04.09 ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 15%.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         הגב' רודיקה אברהם ז"ל (להלן: "המנוחה") נפטרה ביום 20.09.01 לאחר שהייתה חולת סרטן במשך 15 שנה. המשיב 2, אברהם אלון (להלן: "הבעל"), הוא בעלה של המנוחה, והמשיבים 3 ו-4, אברהם יגאל ומריוס, הם ילדיה.

2          ק.ס.מ - קרן ההשתלמות לביוכימאים ומיקרוביולוגים (להלן: "הקרן"), היא המשיבה 5, רכשה ביום 01.01.93 מהמערערת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") פוליסת ביטוח חיים קבוצתית לחברים בקרן, הכוללת ביטוח חיים למקרה מוות, וזאת כביטוח נלווה לקרן ההשתלמות. תוקף הפוליסה היה לשנה והוארך מפעם לפעם, והיה בתוקף במועד פטירת המנוחה, שהייתה חברה בקרן עוד משנת 1975, ועל כן הייתה בת ביטוח לפי הפוליסה.

המשיב 6, בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"), שימש כמנהל כספי ותפעולי של הקרן.

3          יצוין, כי במועדים הרלוונטיים הקרן הייתה בעלת הפוליסה, היא זו שקיבלה את הכספים מהפניקס, והעבירה אותם לחברי הקרן, שהיו מוטבי הפוליסה. בשנת 2007 פנתה הקרן לפניקס לשם קבלת כספי ביטוח החיים של המנוחה. הפניקס דחתה את הדרישה בטענת התיישנות.

יצוין, כי לקרן נודע על פטירת המנוחה כבר בשנת 2005, כאשר באותה עת, מאחר וכבר חלפה תקופת ההתיישנות (שהרי המנוחה נפטרה בשנת 2001), החליטה הקרן שלא להגיש את הדרישה, ואולם בהמשך, שונו נהלי העבודה בקרן, ובשנת 2007 הוחלט בכל זאת להגיש דרישה מחודשת לתשלום, שכאמור נדחתה על ידי הפניקס מחמת התיישנות.

4.         המשיבים טענו בפני בית משפט קמא כי גילו אודות קיומה של פוליסת ביטוח החיים רק ביום 21.10.07, זאת לאחר שקיבלו ביום 28.03.07 מכתב שהיה ממוען לסוכן הביטוח, מר בן עמי, שבו למעשה דחתה הפניקס את דרישת הקרן לקבלת ביטוח החיים של המנוחה, ורק אז נודע להם לראשונה על קיומה של הפוליסה (להלן: "המכתב משנת 2007") [נספח ד' לכתב הערעור]. על כן, לטענתם, התביעה לקבלת תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה שהוגשה על ידם ביום 01.04.09 - לא התיישנה. המשיבים ציינו כי אומנם ביום 06.03.05 קיבלו מכתב מהבנק  בתפקידו כמנהל הקרן [נספח ג' לכתב הערעור], המודיע להם שעליהם לברר את זכויותיהם הכספיות והביטוחיות בעקבות מות המנוחה (להלן: "המכתב משנת 2005"), אך לטענתם סוגיית קיומו של ביטוח חיים לא אוזכרה במכתב, והם אף פנו לבנק, שלא הזכיר קיומה של פוליסת ביטוח.

5.         מנגד, טענו הפניקס והקרן להתיישנות כיוון שחלפו יותר משלוש שנים ממועד פטירת המנוחה ועד להגשת התביעה. הבנק הצטרף לטענת ההתיישנות שהעלו הקרן והפניקס, והוסיף וטען כי בכל מקרה אין לו יריבות ישירה עם המבוטחים, וכל תפקידו התמצה במתן שירותים תפעוליים לקרן, ובמסגרת תפקיד זה, היה עליו לבצע רישום בחשבונות הנפטרים, על סמך מסמכים המוצגים לו. לטענתו, תעודת הפטירה של המנוחה נמסרה לבנק רק ביום 24.03.05, כשלוש וחצי שנים אחרי פטירתה, וכבר באותו מועד התיישנה התביעה. הודעת צד ג' שהגיש הבנק כנגד הקרן לא נדונה לאחר שהתביעה נגד הבנק נדחתה.

עוד טענה הפניקס כי החובה ליידע את המבוטחים על קיומה של הפוליסה מוטלת על הקרן.

6.         בית משפט קמא קיבל את התביעה, וחייב את הפניקס לשלם ליורשי המנוחה את תגמולי ביטוח החיים על פי הפוליסה, שהסתכמו בסך של 139,904 ש"ח למועד פסק דינו של בית משפט קמא.

בית המשפט קבע, כי המנוחה לא ידעה על קיומו של ביטוח החיים במסגרת הקרן, ומכאן שגם בני ביתה לא היו מודעים לכך. עוד קבע בית המשפט, כי המשיבים הוכיחו שלא יכלו גם "בזהירות סבירה" לגלות, לפני קבלת המכתב משנת 2007, כי למנוחה היה ביטוח חיים. בית המשפט דחה את הטענות לפיהן המשיבים "ישנו על זכויותיהם", וקבע כי הבעל עשה כל אשר לאל ידו על מנת למשוך את הכספים שהצטברו בקרן, ומיד כשנודעה לו העובדה שלמנוחה היה ביטוח חיים, פנה בדרישה לקבל את הכספים המגיעים לו. לגבי המכתב שקיבלו המשיבים מהבנק בשנת 2005, קבע ביהמ"ש כי לא היה במכתב זה דבר שצריך היה להדליק אצל המשיבים "נורה אדומה" בדבר קיומה של פוליסת ביטוח החיים. לאור כל האמור, ובהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), הקובע את כלל "הגילוי המאוחר", דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי הן על הקרן - מכוח סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח, והן על הפניקס - מכוח תקנה 6 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות הפיקוח") - מוטלת החובה ליידע את המוטבים על הביטוח, וכי משלא הוכח שהדבר נעשה - הרי שהן התרשלו. יחד עם זאת, כאמור, הוטלה חובת התשלום על הפניקס בלבד.

לעומת זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה כנגד הבנק, וקיבל את הטענה לפיה קיים חיץ מוחלט בין הבנק לבין הקרן, וכי לא היה לבנק כל מידע או יכולת לדעת כי למנוחה היה ביטוח חיים. משנדחתה התביעה כנגד הבנק לא היה כאמור מקום לדון בהודעת צד ג' ששלח.

טענות הצדדים בערעור

7.         לטענת הפניקס, דעתו של בית משפט קמא הייתה "נעולה" עוד בטרם שמיעת הראיות, וזאת לאחר שהבהיר לצדדים במהלך הדיון מיום 10.02.11, כי יעשה כל שביכולתו כדי שהתביעה לא תידחה. יצוין, כי באותו מועד ביקשה הפניקס את פסילת השופטת אך בקשתה נדחתה.

לגופו של עניין, טוענת הפניקס כי לא מדובר בערעור עובדתי, אלא בערעור בשאלה משפטית לגבי נטלי הוכחה ודיני הראיות, ושגה בית המשפט בהתעלמו מדיני הראיות, ובקובעו כי המשיבים הוכיחו את היסודות אשר בגינם יש להחיל את החריג לקיום התיישנות שלא מדעת, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתה, המשיבים לא עמדו בדרישות שנקבעו בפסיקה להוכחת הטענה כי לא ידעו, ולא יכלו לדעת על קיום הפוליסה, ובפועל היה באפשרותם לדעת זאת. כך למשל, לבעל ולמנוחה היה חשבון בנק משותף, ממנו נגבו הפרמיות, והיה באפשרות המשיבים לעקוב אחר התנהלות החשבון, גם אם לא בחיי המנוחה, לכל הפחות אחרי מותה, או לכל המאוחר אחרי קבלת המכתב מהבנק בשנת 2005. לטענת הפניקס, היה על בית המשפט לזקוף לחובת המשיבים את הודאת הבעל שאינו נוהג לעיין בדברי הדואר הנשלחים אליו, וכי לא קרא את ההודעות ששלחה הקרן לביתו. עוד לטענתה, המשיבים הם אנשים משכילים, הבקיאים בניהול כספיהם, ולפיכך, גם ברף נמוך מזהירות סבירה יכלו לגלות קיומה של הפוליסה.

עוד טוענת הפניקס, כי שגה ביהמ"ש בכך שהעביר את הנטל להוכחת התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות אל כתפי המשיבות, כאשר בכך הקנה יתרון משפטי וביטוחי למי שאינו זכאי לו על פי הדין.

לאור כל זאת, טוענת הפניקס כי היה על בית המשפט לקבוע שהמשיבים "עצמו עיניהם", ולקבוע כי עצימת העיניים כמוה כ"ידיעה" או "ידיעה קונסטרוקטיבית", וכי מרגע שהמשיבים לא פעלו באופן אקטיבי לבירור זכויותיהם, למרות שהיו יכולים לעשות זאת, הם נטלו על עצמם את הסיכון, ומשכך אין להן להלין אלא על עצמם.